הקשר בין הרכבת שהתהפכה בסין אל היהודי

נאמר בפסוק: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ (שמות י, א)

מדובר כאן על מה שה' יתברך ממשיך להביא מכות נמרצות על פרעה מלך מצרים, ביניהם מכות המביישות את מעמדו הרם כ"המלך" של מצרים, המעצמה הגדולה בימים ההם.

ואם נעצור ונחשוב על שאלה שנשאלה מכבר על ידי המפרשים, נמצא בה טעם חדש נוסף בכל עת, והיא, הרי ה' יתברך רב כח הוא, ולתבונתו אין מספר, ומדוע בחר דוקא לתת לו "עשרה מכות" עד שיתמרקו כל עצביו של פרעה, היה משליך עליו מכה אחת נמרצת, חזקה, וכוללת את כל המכות כולם, ובכך היה ליבו הקשה נכנע בודאי?

אכן רבותי, את התירוץ פרשתינו מגלה: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו". בן אדם רע כפרעה, אכזרי ומושחת במידותיו - שהיה מסוגל לרחוץ בדמם של שלוש מאות תינוקות יהודיים בכל יום (כמובא במדרש, ובש"ע או"ח תעב סי"א, ואו"ז הגדול סימן רנו), ה' יתברך רוצה להראות לו את כוחו ועוצמתו בכל המובנים, בשלב אחרי שלב, בעשרה מכות כואבות - עד שירים ידים ויכנע.

ובודאי שואלים אתם שאלה הנשאלת מאליה, איזה צורך יש בדבר להכניע ליבו של גוי רשע ומושחת כזה, שבלאו הכי מה שבטוח הוא שאין לו חלק לעולם הבא, ולאחר מותו ישוב לעפר ואין לו תקומה לתחיית המתים. אם כן היה ה' יכול להמיתו ולהעמיד מלך אחר שליבו נערץ על היהודים כאותו פרעה שהיה בימי יוסף, ומדוע איפא צריך בכלל להראות לו את הכח הגדול של ה' יתברך? שאלה עצומה!

אך רבינו עובדיה מספורנו (שחי לפני כ-700 שנה, בשמות י, א) כותב את הביאור לכך: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו, כדי שבהם יכיר העם את גֹדְלִי, וְיָשׁוּב [העם] מֵרִשְׁעָתוֹ". עד כאן לשונו. ונבאר, כל הסיבה שה' יתברך מעניש את פרעה ומכהו מכות נמרצות, הכל רק בשביל עם ישראל שיתעוררו לתשובה בראותם את כוחו הגדול של ה' יתברך להרגיז ממלכות ולהכות את המעצמה הגדולה בתבל - מכות שאין לאל ידם להוושע מהם, ובכך יתחזקו עם ישראל ותתקע האמונה בליבם כמאמר הפסוק: אותותי אלה "בקרבו".

ואין הדברים אמורים רק כלפי עשרת המכות, אלא אומרים חז"ל (יבמות סג.) שאף בשאר ענינים חובה עלינו ללמוד מוסר מאותם "מכות" שמקבלים הגויים בכל העולם, ולכן אמרו שם: "אמר רבי אלעזר בר אבינא, אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", והכונה היא לכל פורענות בכל זמן שלא תהיה, הכל הוא בשביל עם ישראל.

ונמחיש את הדברים. כשאנחנו שומעים על איזה מטוס שהתרסק באיזשהו מקום בעולם, מיד שואלים אנו במלא הסקרנות "היו שם יהודים"? וכשברוך ה' אנחנו שומעים שברגע האחרון היהודי שהיה אמור לעלות למטוס לא עלה, נושמים אנו לרווחה, ומפטירים; "זה לא מדבר אלינו, אפשר להמשיך"...

אמנם חז"ל מלמדים אותנו להסתכל על הדברים ברוח אחרת, כי כל פורענות שבאה על אומות העולם, על איזה סיני בסין, או רוסי ברוסיה, הכל הוא כדי לעורר את הלב הטהור של היהודי. זאת אומרת, אם נהרגו בסוריה מאה אנשים למשל במלחמת האחים שם, צריכים אנחנו להבין שעיקר הסיבה שנתן ה' למאה האמהות של הגויים הנהרגים הללו הריון וילדו את ביניהם, הכל בשביל שעכשיו הם ימותו ובכך איזה יהודי "פשוט" יקח חיזוק לליבו ויתעלה ביראת שמים. זוהי התכלית.

אין פינוק יותר גדול מזה. ה' יתברך משנה את כל הטבע בשביל עם ישראל. נותן מכות קשות ונמרצות לאומות העולם והכל הוא "בשביל ישראל"... [כן יאבדו כל איובך ה'. אמן].

וזה מה שממשיכה פרשתינו ואומרת, כי תכלית המכות היא: "ולמען תספר באזני בינך ובן בינך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני השם", להחדיר זאת לתוככי ליבנו וכן לתוככי ליבותיהם של בנינו, לחנכם ולהרגילם כי כל תכלית בריאת העולם היא רק בשביל עם ישראל, ושאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עם ישראל.

כשנמצאים הילדים בשלבי הגדילה וההתבגרות ובד בבד מסבירים להם ההורים כי עיקר תכלית בריאת העולם כולו היא בשביל עם ישראל, כשבעזרת ה' הם יגדלו יהיה קל להם להבין שהיהודים הם "משהו אחר", לא לומדים בשום אופן מן הגויים, ובכך הם ישמחו מן המיוחדות של עם ישראל מכל הגויים, שמיוחדות זו היא רק בשוני הגדול - כי לנו יש תורה ומצוות, ואצלם איש הישר בעיניו יעשה. לכן חשוב לתורה הקדושה ללמדנו: "ולמען תספר באוזני בינך" כי בכך מכין אתה את 'דור ההמשך'.

בימינו עם העידן הטכנולוגי מוכרחים אנחנו לדבר על כך בבית, כי עיקר סיבת כל החידושים הטכנולוגיים שלא היו בימי קדם, הכל הוא לתועלת אחת, והיא שנעשה בהן את רצון ה'. [ואפילו את המכשירים שבודאי אי אפשר להפיק מהם תועלת רוחנית, בכל זאת הרי מקבלים אנחנו עליהם שכר נשגב בעבור שאיננו משתמשים בהם ונמנעים מן העבירות]. וכך כותב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) שיתכן מאוד ויברא ה' יתברך עיר שלימה בשביל שילון בה איזה יהודי אחד, לילה אחד. ובאמת אחרי שיסע משם היהודי ויגיע למחוז חפצו יהפוך ה' את אותה העיר לחרבה ושממה. וכל שכן שיכול ה' יתברך להעמיד מאות אנשים שיבנו איזה מכשיר חשמלי שישמש לאיזה יהודי בקצה העולם, או כדי להגדיל את שכרן של עם ישראל בכך שנמנעים מהחזקתו.

זוהי הסתכלות יהודית טהורה על כל המתרחש סביבינו. אסור להתרגל. אסור לחשוב שאנחנו איזה "עוד עם", ושחלילה התורה שלנו היא איזה "עוד תורה"... אלא אנחנו עם מיוחד שבשבילו נבראו שמים וארץ, וכל האומות וכל העמים נמצאים כאן רק כדי להטיב לנו ולשרתנו. עכשיו מטרתם לעוררנו לתשובה לה' יתברך, ולעתיד לבוא נזכה שהם ישרתונו, וכמו שכתב הרמב"ם (סוף הלכות שופטים).

מעשה אמיתי שאירע בצפון הארץ. שתי משפחות שהיו בקשרי ידידות צמודים התגוררו באותו בנין, חג הפסח קרב ולשתי המשפחות נולדו בנים בשעה טובה ומוצלחת. מטבע הדברים היה לאותם הילדים מסלול חיים זהה. שניהם הלכו לאותו גן, בית ספר וישיבה ללא כל הבדל. אולם לימים, אחד מהם נהיה תלמיד חכם, והשני פרק עול ל"ע, ועזב את דרך התורה.

אחרי יותר מעשרים שנה נפגשו שני הילדים הללו באיזו תחנת דלק, התלמיד חכם נכנס לתחנה לתדלק כדי להמשיך בנסיעה לכיוון "שיעור תורה" שהיה אמור להעביר באיזה שכונה מרוחקת. ואילו ידידו לשעבר נכנס לתחנה לתדלק כדי שישאר לו טנק מלא ליום המחורת, יום עבודה עמוס שמחכה לו, או איזה יום בילויים ובלאות.

אחרי שהחליפו השניים דו שיח ביניהם וכל אחד סיפר על חייו, כאן באה השאלה, שואל התלמיד חכם את חבירו: "אמור לי איך הגעת להיכן שאתה נמצא, שנינו גדלנו ביחד על אותה כפית זהב, ומה קרה לך?"

"אינני נבהל, וטוב שאתה שואל" עונה הידיד. ותוך כדי הדברים משחיל הוא את הסיבה האמיתית, ושואל: "האם אתה זוכר את המשפחה החילונית שהיתה מתגוררת בבנין שלנו". "כן בודאי", עונה התלמיד חכם. "ואתה זוכר איך הם היו נוסעים לבלות בים בכל שבת?", "בהחלט" הוא עונה.

"תשמע, משם הכל התחיל" - וממשיך החילוני לספר בכאב עמוק היוצא מתוך קירות ליבו; כשאנחנו היינו רואים מידי שבת איך השכנים הללו יוצאים לים, מתארגנים, והולכים לבלות, היינו "מקנאים" בהם, זהו דבר טבעי אצל ילדים, ולכן הייתי מעיז ומבקש מהאבא שלי, בא ונצא גם אנחנו לים. ומה היתה התגובה שלו: "מה פתאום, אסור לנו. אתה יודע איזה גהינום השכנים מקבלים על כך שהם הולכים לים בשבת"...